<h1>הפרדס לרש"י הלכ' טריפות לרבינו שלמה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
שהייה משום האי טעמא אסורה, כיון דקא שהה כשיעור וא[ח]ר כ[ך] גמר, בהמה מתה הוא דקא שחיט ואנן בע[י]נן דחייה קא שחיט, עד גמר שחיטה. ועוד מחמת (כהועתותא) [בועתותא] מבלע דם באיברים. דרסה, משום דבע[י]נן הולכה או הבאה, והדורס מיחזי כחונק ולא כשוחט ואסור לאכול מן (כ)[ב]ישריה דחניקא. חלדה דבין סימן לסימן, משום דבע[י]נן שחיטה מפורעת וליכא, דאינה בגלוי ולא מיחזי כשוחט אלא כתוחב וטעין [ב]בשרו בסכין עד שימות. הגרמה (הגרמה) משום דבע[י]נן (דשחיטה) [דשחט] במקום (ששחט) סימנין וליכא דהא מגרים לעיל. [ו]עיקור (ונתעקרו) [שנתעקרו] הסימנ[ין] ולא נשחטו, ואנן בע[י]נן שחוטין בסכין.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט בסכין [פגום], אם יש בה פגימה בראשו למעלה או למטה א[ף] ע[ל] פ[י] שיש בו שיעור הכשר שחיטה שלא במקום פגם אסור לשחוט בו לכתחילה. דתנן השוחט במגל יד, פי[רש] כגון ששוחט בגב המגל שחיטתו כשירה, ותני עלה דיעבד אין לכתחילה לא, גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא שיש בה פגימה, וכ[ל] ש[כן] בסכין שהפגימה באותו צד ששוחט בו דאיכא (למיזגר) [למיגזר] דילמא אתי לאישתמוטי ידיה ושחיט ופגע אפגימה עצמה, ולהכי אין שוחטין בו. וכן רבינו נוהג.
<h2>דף ל:</h2>
וזאת שאלתי, לפלגות ראובן בנים גדולים חוקקי [חקרי] לב, בהחליד תחת הצמר או תחת העור [ופגם] בקנה במיעוט או במשהו, והוציא הסכין בנחת ושחט במקום אחר כראוי, מאי, מי אמרינן כיון שהושט כולו שלם והקנה לא מיתסר אלא בניקבה רובו או חציו דמחזי כרובו והכא לא איפגים אלא מיעוטו ושרי, או דילמא כיון דאחליד ולא קא אתחלא שחיטה כראוי והוויא נבילה. והשיבנו [כן]. על (פלוגת) [פלגות] חקקי [חקרי] לב, מיום בא כתבך הנה גם רבותינו מחוקקי ישראל חולקים בזה, יש מתיר ויש אוסר. רבינו שמואל הכהן ורבינו יצחק בר' משה ושאר מביני מדע אוסרין במחליד בין סימן לסימן והוציא הסכין ברוחבה על צידה ושחט במקום (אחד) [אחר] יפה כראוי ואחר כך בדק ומצא קנה מוחלד וכל שכן אם מצא הוושט מוחלד מורין בו איסור, וא[ף] ע[ל] פ[י] שהקשיתי לפניהם פסוק(ה)[ת] הגרגרת, וחצי קנה פגום, ושחט גוי וגמר ישראל, והגרים שליש ושחט שליש, א[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] אוסרין הואיל ונתקלקל עסק השחיטה על ידו, דלגבי פסוקת הגרגרת והגרי[ם] שליש ושחט שליש א[ף] ע[ל] ג[ב] דקימא לן דכשר הכא במחליד או שהה במיעוט סימנין הוי שחיטה פסולה, דהכי [נמי] בעי בגמר(ה)[א] [לקמן ל"ב ע"א] שהה במיעו[ט] סימנין מאי, תיקו. וכן החליד במיעו[ט] סימנין עלת[ה] בתיקו. ואיכא לספוקי דאי ליכא אלא בשר אמאי אם שהה במיעוט סימנין תיקו, ותפשוט ליה מהחליד במיעוט דכשר אלא מדלא מתרצי הכי, איכא למימר דהכי נמי הוה מספקא להו ועוד מדלא בעי הגרים במיעוט סימנין [מהו], וכן דרסה במיעוט סימנין [מהו] וכן עקר במיעוט סימנין מהו מכלל (דאחליד) [דבמחליד] או שהה במיעוט סימנין הכי גמירי הילכתא, דאפילו במיעוט קנה הוויא חלדה ושהייה, דאמרינן תיקו בתרויהו ולחומרא. ולא דמי [כלל ל]פסוקת הגרגרת ושחט גוי והגרים שליש. אבל רבינו שמואל בן ר' דוד הלוי מתיר. והא דגרסינן בעיא דהחליד במיעוט, כגון דהחליד וגמר שחיטה בההוא דוכתא דחלדה, אבל [אי] חזר ושחט במקום אחר כהילכתו כשירה. הואיל ולא (פגע) [פסק] אלא בגרגרת במיעוט מוחלד (דאפילו פגע) [ואילו פסק] והחליד במיעוט וושט אפי[לו] במשהו הוי טריפה, דחמיר וושט מקנה. ושהייה במיעוט דגרגרת וכל שכן בוושט טריפה, דהכי אשכחן בהילכות דר' (אלייר) [אלדד], שהייה אמאי אסורה דכיון (דאישתהי) [דאשתחיט] במיעוט סימן כל דהוא ושהה כשיעור ודאי מחמת ביעתותא מיסתלק דמה ומיבלע באיברים ולא נפק מיניהו [בכלום מילי] אפילו על ידי מילחא. אבל אם שהה במיעוט [קנה] ולא גמר לשחיטה והניחו יום או יומים התם ודאי חוזר הדם למקומו כבתחילה ונעשת בריאה כבראשונה, ואף על פי שגומר שחיטתו לאחר כך באותו מקום מותר, דעכשיו אין נבלע [דם] באיברים, שהרי כבר נבלע וכבר חזר לנתיבותיו בימים שבנתיים, וזה הטעם [גם] לפסוקת הגרגרת ושחט ופגע בנקב, והכא נמי בשהה במיעוט קנה וחזר ושחט במקום אחר מזה הטעם איכא למימר (כבנבילה) [דנבילה] היא, דהואיל ושהה אפילו בקנה שכוחו עדיף טובא. ודאי (דבהיא) [דההוא] שהייה מבלע דם [באיברים] אף על פי ששוחטו במקום אחר לא עבד כלום ונבילה היא ואסורה. וכן מה שהזהירו חכמים [לקמן קי"ג ע"א] שאין שוברין מפרקת [ל]בהמה עד שתצא נפשה משום טעמא דמבלע דם באיברים הוא. [והא דגרסינן בעי רבי שהה במיעוט סימנין דהיינו בתחילת מיעוט סימנין ולא בסוף סימנין, דכיון ששחט רוב סימנין דיי לו בכך ואפילו קורע או חולד או נוקב באותו מיעוט שנשתייר אין בכך כלום. וכן קבל מפי אביו רבינו ר' דוד הלוי נ"ע], אבל אני מצאתי בספר השכם [דאסר]. אמר רב יהודה אמר רב שמואל החליד הסכין בין סימן לסימן ופסק[ה] טריפ[ה] או שהחליד במיעוט סימנין טריפה], כיצד יעשה ירביץ הסכין על רוחבה במקום שנחלדה בו ויוציאנה מעט מעט בנחת ואל יגביהנה מצואר בהמה, ויחזור וישחוט כראוי במקום אחר ולאח[ר] ששחט יבדוק ויראה בוושטו [ו]בקנה אם ניפסקו או ניקבו או נקרעו שניהם או אחד מהם על ידי שהחליד מקודם טריפה.
<h2>דף לב.</h2>
אמר ר', מי ששוחט ונשארו מיעוט הסימנין שלא נשחטו, אפי[לו] אחד נשאר מהם והיא אינה מתה עדיין, אסור לחזור ולשחוט לכתחילה אם שהה כשיעור, וכן אסור לפוסלה בשחיטה פסול[ה] הואיל והיא עדיין מפרכסת, ומוטב לו להכותה על ראשה או להכותה בכותל מלחזור ולגמור אותו מועט הנשאר לשם שחיטה, מאחר ששהה כשיעור, או לפוסלה בשאר פסולי שחיטה. ואם חזר לאחר ששהה כשיעור שהייה וגמרו שחיטה פסולה היא ואסורה.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טריפות בבהמה. נקובת הוושט, אם ניקב במשהו טריפ[ה].
אם ניקבה המרה טריפה. אם נמצאו בבהמה שתי מרות כשירה, דאמרינן כל יתר כנטול דמי, ואלו ניטלה המרה לא הוי טריפה הכי נמי אם נמצאו שתי מרות הויא כשיר[ה].
ניטלה המרה טועם הוא בכבד אי מריר כשירה ואי לא מריר טריפה. והדקין והקיבה וכל הכרס שניקב[ו] במשהו טריפה. אבל בשר החופה את רוב הכרס אי נקרע רובו של בשר שעומד על הכרס או טפח טריפה. וזהו ששנינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה. שאם נקרע בה טפח אמרינן זהו ששנינן בגדול[ה] טפח, ואם נקרע רובה אמר[ינן] זה ששנינן ובקטנה ברובה, וטריפה.
המסס ובית הכוסות או זה או זה ניקבו לחוץ טריפה, (של כל) [שלכל] אחד מהם יש לו שתי עורות בעוביו, ואם שני העורות ניקבו שנראה הנקב לחוץ טריפה. ויש מפרשי[ם] המסס ובית הכ[ו]סות הן סמוכין זה לזה ובמקום חיבורן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן נשפכין מזה לזה, ואם ניקבו במקום חיבורן זה לתוך זה, שאין הנקב נראה לחוץ כשירין. אבל אם ניקבו שלא במקום חיבורן שהנקב נראה לחוץ טריפה. פ[ירש] המסס, בלעז צרופצי ובלשון יון פוליפלון. ובית הכוסות ככובע ובתוכו כמין כוסות.
דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף [הגס] צריך להשהות שנים עשר חודש.
<h2>דף מג.</h2>
מרה שניקבה וכבד סותמה כשירה.
ושני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ואי חליף טריפה. פי[רש], עורו של וושט אי חליף ויהיה עורו שלפנים אדום [ו]עור של חוץ לבן טריפ[ה]. מאי טעמ[א], מפני שניקב[ו] העורות ומשום הנקב יתאדם אותו שלפנים שהיה לבן, ולחוץ הלבין שהיה אדום, משום החולי של נקב. ואם ניקב זה שלא כנגד זה טריפה, דחשבינן כמאן דניקב זה כנגד זה, מאי טעמא, זימנין דגמדא ופעיא ביה ואתי נקב אצל חבירו, והרי הוא כמי שניקבו במשהו ונקב במשהו טריפה. פירוש גמדא ופעייא, גמדא, הבהמה מולכת צוארה לאכול מכאן ומכאן, פעייא, צועקת, ויבא נקב זה כנגד זה. אבל הקרקבן של עוף אם ניקב זה שלא כנגד זה כשירה. ולעניין דרוסה לא בדקינן אלא לעור הפנימי שהוא לבן. מאי טעמא, מפני שהלבן יתנכר אם ניקב אם לאו, שהלבן חוזר אדום מחמת הכאת הנקב. ואם נמצא קוץ בוושט אין חוששין שמא ניקב הוושט, הואיל ואין הנקב נראה. ואם נקב הוושט ועלה קרום, אינו קרום וטריפה היא. ואם שחט בתרבץ הוושט, דהיינו במקום שאתה חותכה שם עומד ואינו נקמט ונכווץ יחד הרי היא טריפה. ואם התחיל בתרבץ הוושט לשחוט וגמר רוב השחיטה בוושט כשירה. ואם ניטל תרבץ הוושט מן הלחי הדבוק בו טריפה, לפי שיש עיקור סימנין שם. אבל אם נקרע הלחי לשנים והסימנין דבוקין בו כשירה.
<h2>דף מד:</h2>
ופסוקת טבעת הגרגרת ברובה טריפה, ברוב חללה ולא ברוב עובייה.
<h2>דף מה.</h2>
ואם ניקבה הגרגרת נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין, אם יש בכולם כאיסר טריפה, ואם ניקבה הגרגרת נקבים (שיש) [שאין] בהם חסרון מצטרפין לרובה. ואם ניטלה רצועה מן הגרגרת באורכה מצטרפין לכאיסר, שהרי יש בה חסרון. ואם נסדקה לאורכה ואין בה חסרון אפי[לו] לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה. וכן בעוף בנקבי[ם] שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בה[ם] חסרון מצטרפין לרובה. ואיסר זה שאמרנו הוא מטבע שהיה בימי משה רבינו, ועכשיו שאין אנו מכירים אותו אזלינן בתר אומד הדעת ולחומרא. ניקב קרום של מוח, אם הוא קרום התחתון שעל המוח טריפה. ומה שבקדירה לפנים מן הפולים דהיינו בגלגלות במשהו נידון כמוה, ובנקב משהו טריפה. אבל לאחר שיצא מן הפולים ולגוף נידון כחוט השידרה ולא הוי טריפה אלא אם כן נפסק ברובו.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן טריפה. תלתא קני הוי חד פריש לליבא וחד פריש לכבדא וחד פריש לריאה. דליבא ודריאה אם נקבו במשהו טריפה, ודכבדא אפי[לו] ניטל כולו ולא נשתייר אלא מקצתו כשירה. אם נשברה השידרה ונפסק החוט שלה ברוב עורו טריפה. ואם חוט השידרה נשפך כקיתון אם מעמידו ואינו יכול לעמוד המוח פסול. ועד היכן חוט השידרה שאתה נוהג בה זה הדין, עד בין הפרשות, דהיינו פיצולין שבאליה ועד פיצול אחת טריפה אם נפסק החוט, אבל אם נפסק החוט בפיצול השלישי כשירה. ובפיצול השני אינו יודע. ובעוף אם נפסק עד בין אגפיים באורך כנפים הוא חוט השידרה, ולא יותר, טריפה.
<h2>דף מו.</h2>
ניטלה הכבד ולא נשתייר המינו כלום טריפה, ואם נשתייר המינו כזית כשירה, דעתידה להיבראית ולהתרפות, אלא שצריך להיות כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא, שהיא חיה. פי[רש] דהיינו במקום שתלוייה בחצר הכבד. הריאה שניקבה קרום העליון וקרו[ם] התחתון טריפ[ה], ואם קיים אחת מהן כשירה. ריאה דאגלידא כאהינא סומקא, פי[רש] תמר[ה] סומק[א], והיכא משכח[ת] לה, כגון שנשאר קרום העליון כשירה. ואם האדימה בין כולה בין מקצתה כשירה. האי ריאה דאוושא וכשנופחין אותה משמעת קול אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גילא או רוקא או גדפא ונפחינן לה אי מבצבצא טריפה שהרי דרך נקב יצא הרוח אי לא מבצבצא כשירה. מאי טעמא, שלא ניקב קרום העליון, והאי דאוושא למה, דנקב קרום התחתון ולא ניקב העליון, ולא תמות הבהמה ותתרפא. ואי לא ידעינן מהיכא אוושא, שאין ניכר אותו מקום שהקול יוצא ממנו מותבינן לה במי פושרי ונפחינן לה אי מבקבק[א] שיש קול במים טריפה ואי לא מבקבקא כשירה, דאמרינן קרמא עילאי אינקיב ותתאה לא אינקיב והאי [ד]אוושא [זיקא] דביני ביני הוא וכשירה. ריאה שיבשה מקצתה, כדי שנפרכת בציפורן טריפה ואי לא כשירה. ריאה דאסיקת גילדי גילדי, שניגלדה ונשאר עורה של ריאה ומנומרת בשלשה גוונים והני גילדי קיימין שחורים לבנים או מיני מראה אחר כשירה.
<h2>דף מו:</h2>
אבל אם מתקפצות להדבק עם השלישית על גב חבירתה או מתחתיה דהיינו (עם השלישית על גב חבירתה או מתחתיה, דהיינו) שלא כסדרן וטריפה. מ[אי] ט[עמא], אגב הילוך הבהמה כשמהלכת מקשת ומכה אונא לחבירתה לאינתוקי ותמות הבהמה, ורחמנא אמר זאת החיה אשר תאכלו, חיה איכול ושאינה חיה לא תיכול. ואם נדבק אונא לאומא הסמוכ[ה] לה כשירה, אם לא תצא הרוח בנפיחה ואם תצא הרוח טריפה. ואם האונות דבוקות זו לזו ואינן נפרדות כל שהוא שאין ניכור חיתוך האונות טריפ[ה], ואם מתפרדו[ת] כל שהוא וניכר ח[י]תוך האונות כשירה. והאונא הקטנה הנקראת עינוניתא דוורדא בכל מקום שהיא דבוקה טריפה בין באונות בין בחזה בין לפנים מן החוט בין בשומן הלב בין בחצר הכבד בין באומות. זה הכלל בכל מקום שהיא דבוקה טריפה, וסימניך [יחזקאל ט"ז] כל המושל עליך כאמה בתה, כלומר (באומה) [כאומה] הגדולה (בין) [כן] עינוניתא דוורדא. ואם יש חוטין בריאה וסמוכין בין בלב בין בחזה בין בחצר הכבד והן כמו רירין, וכשמכניס ידו לבדוק מתפרקין מאליהן בלא כח נתיקא והפסקה אלא במשמוש ידים ואין מקומן ניכר ולא הוי אלא כחוט השער יש לחוש כדאמרו רבנן האי סירכה דנקב בר מן חד יומא או מתרי יומי. ואם נדבקה הריאה לדופן באונות ובאומות כשירה משום דלא מינתקא וסתימא מעליא הוי. ונתנו סימן בני נרבונא [ישעיה מ"א] אומר לדבק טוב הוא.
מצאתי בתשובות של רב צמח גאון, אונא דריאה הסמוכה לאומה דריאה ריביתא היא ומגינו אהדדי וכשירה, ולא צריכה מיפרקא (ומדדקא) [ומבדקא] כמו אונא לאונא. אבל בתשובות של רב [שר] שלום גאון ז"ל מצאתי אונא זוטרתי דסרוכי בהדי אומא גדולה דריאה טריפה. דהכי אמרו רבנן הני תרי אוני דריאה (אפי) [אבל] אונא באומה לא ואסור. ולפיכך רבינו גרשום זק"ל לא הורה בה לא איסור ולא היתר. ור' יעקב בר יקיר היה מתיר אונא באומה, ומקובל מרבותיו. מעשה היה ששחט בהמה אחת ר' יעקב בר יקר עם ר' אליעזר הגדול בשותפות ומצאו ריעותא בבהמה אונא דסריכא באומא, והיה ר' אליעזר מקובל [מרבו] שלא היה אוכלה [כמותו], ור' יעקב בר' יקר היה אוכלה, ומקובל מרבו[תיו], וחתכוה לשני בתרים, ורבינו אליעזר הגדול השליך בתרו באשפה ולא רצה לאוכלה. וכשהביא רבינו יעקב בר יקר בתר שלו לביתו [בקש לאוכלהו], אחר כך (חייב) [חשב] ואמר [האיך] אוכל מבהמה זו, חצייה מושלכת באשפה וחצייה [אני] אוכל, ונמנע ולא אכלה.
וכל דסריכה עינוניתא היינו אונה קטנה, שהיא לפנים מן האומות מצד ימין, וקורין אותה טבחייא גנבתא והיא כעין רגל החמור, בכל מקום שהיא דבוקה טריפה, משום דהוויא שלא במקום רבותא ועבידא דמינתקא, ולהכי חשבינן כמאן דהוא נקב וטריפה. ופי[רש] רבינו שלמה זק"ל דכולן לגבי דידיה שלא כסדרן נינהו.
<h2>דף מז.</h2>
ואם יש שני בועות בריאה ואין חוט הריאה מפסיק ביניהון טריפ[ה], דאמרינן מחמת נקב שהיה ביניהן נדבקין יחד ועלה ביניהם קרום, וקיימא לן, קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וטריפה כי עתיד לילך זה הקרום ויעמוד הנקב ותמות מיד. ואם יש בועה אחת והיא נראית (ב)[כ]שנים מביאין קוץ ונוקבין אחת מהם, אם שופכות לחוץ שתיהן זה דרך זה, ודאי חדא היא וכשירה ואי לא טריפ[ה], דאמרינן שתים היו אלא שנדבקו יחד. וכן (יש) נמי אם יש בועא בשיפולי ריאה שאין חוט הריא[ה] מקיף אותה סביב טריפ[ה], וכגון שאינה נשפכת כולה לצד אחד מן הריאה אם תנקבינה, אבל אם נשפכת כולה בצד אחד בנוקבה חדא בועא היא ומקיף אותה הריאה סביב לה וכשירה, דמה לי בשיפולי ריאה חדא בועא ומה לי בתוך הריאה, כל היכא דאיכא חדא בועא כשירה. דבגמ[רא] לא משני בחדא בועא בין באמצע הריאה בין בשיפולי הריאה, חדא בועא וכולה נשפכת לצד אחד אינה חסירה ואינה נקובה, דאם כן אפי[לו] באמצע הריאה נמי חדא בועא תהוי טריפה אי חשבת לה נקובה חסירה, ואי כשירה חדא בועא באמצע הריאה אפי[לו] בשיפולי הריאה נמי כשירה, ולא שנא. ואין מקיפין בבועי, פי[רש] שאם יש נקב בבועא של ריאה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ניקב, לא אמרינן נעשה נקב אחר (כ)[ב]בועא ונסמוך זה לזה, ונראה אם דומה זה הנקב החדש שנעשה אחר שחיטה לאותו שהיה קודם לכן ויהיה כשר אלא טריפה, דאמרינן קודם שחיטה ניקב הילכך טריפ[ה] דמספיק[א] לא נוכל לתלות ביד הטבח או בסכין שמכניס מתחת הגרון כשהוא תלייה כדי להוציא הדם מתחת החזה. אבל [אם] ניכר שביד הטבח נעשה כשירה ואז מקיפין ונאמר ביד הטבח נעשה וכשיר[ה]. אמ[ר] רבא תרתי אוני דריאה דסמיכי להדדי על ידי סירכא טריפה והוא דקיימין שלא כסדרן, שלא נסרכה לאותה שאצלה אלא לשלישית ואונא אמצעית מפסקת ביניהם אז היא טריפה משום דעבידא דמינתקא וכל העומד לינתק כנתוק דמי וחשוב כמה דהוויא הנקב פתוח כבתחלה וטריפה. אבל אי קיימין האונות כסדרן דסריכה חדא לחבירתה שבצידה שאין ביניהם אחרת היינו רביתייהו, דרך גדילתן הווי כך ולא תינתק לעולם, והיא סתימה מעליא וכשירה. ואם נסרכה אונא באומא דרך גדילתן היא וכשירה. ואמר רבא חמשה אוני הוי לריאה, לבד מתרי האומות הגדולות, תלתא מימין הבהמה, כשהיא הולכת ומימין האדם הבא לבודקה כשהיא תלוייה, ותרתי משמאלא דבהמה כשהיא מהלכת וכשהיא תלוייה להיבדק. אם חסר מן ב' שבשמאל א[חת] טריפה. אם חסר מן הג' שבימין מצטרפת עינונית[א] דוורדא וכשירה. ואם אין לה עינוניתא דוורדא וחסרו גם מן הג', ריאה שחסרה היא וטריפה. וכל שכן אם חסרו ב' מן הג' שבימין דטריפה. ובחסרון השמאל אינה מצטרפת עינוניתא דוורדא לפי שאין מצד שמאל. ואם תמצא מן השמאל עינוניתא דוורדא וחסרו מן הב' מצטרפת עינוניתא להשלים החשבון וכשירה. ואם נמצאו הג' בשמאל כשירה אי קיימא בדרא דאוני. ויותרת דלא קיימא בדרא דאוני טריפה, כגון דקיימא אגבא דריאה. אבל מבפנים כגון עינוניתא דוורדא א[ף] ע[ל] פ[י] דלא קיימא בסדר האונות כשירה. ואם אין לבהמה כלל עינוניתא דוורדא כשירה. אמר רבא האי ריאה דדמייא לאופתא, פי[רש] לחתיכת עץ שהיא קשה במישוש ואין הרוח נכנס בה כעץ יבש או שהיא חלקה מכל צדדיו שאין חיתוך האונות ניכר בה טריפה. ואם דומה הריאה לכוחלא כשירה, אבל אם דומה לדיו טריפה. דאמור האי שחור אדום הוא אלא שלקה [ו]על ידי שלקה נהפך להיות שחור, ואיכא למיחש דילמא ניקבה. ואם הריאה ירוקה כשירה ואם דומה לבשר טריפה. וסימניך ובשר בשדה טריפה. ואם דומ(א)[ה] לכשותא או למוריקא או לחלמון של ביצה טריפה, אבל ירוקא כשיר[ה] שאמרנו לכרשים. אמר רבא האי אטום ביראה כשירה, שיש מקום בריאה שאין הרוח נכנס בה מביאין קוץ ונוקבין אותו מקום אם יש מוגלא אמרינן מחמת מוגלא הוויא וכשירה (ואין) [ואם] אין בה מוגלא מותבינן עלה גילא או רוקא ונפחינן לה אי מבצבצא כשירה ואי לא טריפה, דאמרינן אין בה חיות כלל שהרי יבשה. אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום דלמחר חוזר וניקב. אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון, פי[רש] שנימוח בשר הריאה כמים ונשפך מקרום הריאה מים בהתזה ובקילוח כמו מן הקיתון כשירה. והוא דקיימא סימפונהא, שהסימפונות שבתוך הריאה לא נימוחו. והיכי עבדינן (או) [אי] קיימו כלהו סמפונות, מייתינין צעא דקונייא, דשיע, ושפכינן לה בגווה אי (אית) [לית] בה שורייקי חיוורי, פי[רש] גידים לבנים, כשירה. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה, פי[רש] שנתמסמס, (כשירה) אבל אינו נשפך כמים וקרום שלה קיים כשירה. וריאה שנימוקה כל כך שיש בה חסרון שמחזקת רביעית לוג אפי[לו] הכי כשירה. ואם התליע הכבד, שיש בה תולעין כשירה. ניטלה שלפוחית, שהיא טרפחת, והוא האום שלה אפי[לו] הכי כשירה.
<h2>דף מח.</h2>
ואלו הן סרכי הריאה, כשמכניס הטבח את ידו יבדוק הריאה בשני אומות הגדולות שמשני צדדין. בכל מקום שהן אחוזות בין בצלעות בין בבשר שבין הצלעות אם אין מכה בדופן טריפה. אבל אי איכא (מכא) [מכה] בדופן אמרינן מפני המכה נסרכו. ובדקינן לה בנפיחה, אם יצא הרוח טריפה, ואי לא כשירה. וכן אם אוחזות האומות הגדולות בשומן הלב או בחצר הכבד או בשמנונית שהולך בין שני האומות אצל שידרה או בשומן חזה בכולהו הוי טריפה ואין לה תקנה לא בנפיחה ולא בכלום דבר. וכן האונות הקטנות שהיו ג' מימין וב' משמאל אם דבוקות, כגון אם נדבקות מהי בחזה לפנים מן החוט או בגרגרת או בשומן הלב או בחצר הכבד טריפה ואין לה שום בדיקה אבל אם האונות הקטנות דבוקות לצלעות או לבשר שבין הצלעות בין בגבן בין בשוליהן מפריקין אותן מן הדופן ונכשרו[ת] בנפיחה אם לא תצא הרוח, ואם תצא הרוח טריפה. ואם אל[ו] (אהונות) [האונות] דבוקות זו בצד זו בתולדותן בגידולן כשירה, ובלבד שיהא חיתוכי האונות ניכר, דאוני סימנהון.
מעשה היה שנשברה (צלה) [צלע] כנגד האומה הגדולה ונסרכה והורו רבותי[נו] מגררין אותה בסכין דחליש פומיה ובודקין אותה בנפיחה.
ריאה שניקבה באונות קטנות ודופן סותמן, שיש בהן סירכא, מייתינן סכינא דחליש פומה ומפרקינן לה בנחת מן הדופן ונפחינן לה אי מפקא זיקא טריפה ואי לא מפקא זיקא כשירה דחשבינן לה חתימא מעליא משום דהויא במקום רבותא ולא עבידא דמינתיק. אבל אם ניקבה ריאה באומות גדולות וסירכא בדופן אמרינן מחמת מכה שהיתה בדופן (ו)נסרכה לשם ולא מחמת נקב. ומפרקינן לה אי לא מפקא זיקא כשירה ואי מפקא זיקא טריפה דאמרינן מחמת נקב נסרכה. אבל אי ליכא מכה בדופן והאומות סרוכות בדופן ליכא שום תקנה דוודאי מחמת נקב נסרכ[ה] ואותה סירכ[א] עבידא דמינתקא משו[ם] דקיימא במקו[ם] מרווח ומינתקא. וכבר אמרתי למעלה כל העומד לינתק כנתוק דמי וטריפה היא דהא ניקבה הריאה.
<h2>דף מח:</h2>
אם נמצ(מ)א מחט בריאה טריפה דחיישינן שמא ניקבה הריאה. אבל אם [נ]מצאת (בסימנין) [בסימפונין] של ריאה כשירה דאמרינן דרך סימפון ירדה (בנכנסה) [ונכנסה]. אם נמצאת מחט בכבד[א], חזינן אי קופיא לגיו, שאוזן המחט מוחזר כלפי הראש (וחזרו) [וחודו] כלפי חלל, אמרינן דרך סימפון נכנסת בכבד ולא ניקבה כלום וכשירה. ואי אוזן המחט מוחזר כלפי הכרס וחודו (עניץ) [נעיץ] בכבד, אמרינן רבוצה [היתה] הבהמה ונכנס זה המחט ונקב את בני מעים וטריפה.
<h2>דף מט.</h2>
אם ניקבה הריאה היכא דמשמשא ידה דטבחא תלינן בידה דטבחא דאמרינן טבחא אינקיב בה וכשירה. תולעים שיוצאין מן הריאה ואין ידוע אם קודם שחיט[ה] יצאו או לאחר שחיטה יצאו אמרינן דלאחר שחיטה יצאו וכשירה. אם נטל זאב את בני מעים לאחר שחיטה אין חוששין לומר שמא במקום נקב יש נקב וכשירה.
<h2>דף מט:</h2>
חלב טהור סותם, דהדור, שאם ניקבו בני מעים חלב דהדורא סותם אותם וכשיר[ה]. וחלב טמא שעל הכרס אינו סותם. חלב חיה א[ף] ע[ל] ג[ב] דטהור הוא אינו סותם. וחלב העשוי (ב)[כ]כובע כגון טרפשא דליבי וחיטי דכרכשא אינו סותם, ולפיכך הויא טריפה כשדבוקה הריאה לשמנונית הלב משום דחלב העשוי כ(ב)[כ]ובע אינו סותם. חימצא ובר חימצא תרויהו אסירי למיכל משום דאין בקיאין אי זהו חימצא ואי זהו בר חימצא ולפיכך תרוויהו לא סתמי והוא הדין גבי כרס הפנימי וכרס החיצון משום דאין בקי[א]ין אי זהו כרס הפנימי ואי זהו כרס החיצון, כולהו כרס הפנימי. פי[רש] מג' חימצא תרבא דעל אקשתא ולא סתום. בר חימצא דעל אייתרא וסתים. וזהו חלב שעל גבי קיבה, [ש]הקיבה (השוייה) [עשייה] כמן קשת, חלב שעל הקשת קורא חימצא וחלב שעל היתר קורא בר חימצא, ואם נקב במשהו טריפה. אבל כרס החיצון היינו בשר החופה את רוב הכרס התם אמרי [לקמן נ' ע"ב] אם נקרע בו טפח אורכו הוי טריפה ולא במשהו.
<h2>דף נ.</h2>
ואם ניקבו בני מעים וליחה סותמתן היינו שורקא דמעיא דנפק אגב דוחקא כשירין. קרום שעלה מחמת מכה בבני מעים סותם אבל בריאה ובושט אינו קרום, מאי טעמא משום שחוזר ונוקב. מקיפין בבני מעים, שאם ניקבו ואין יודע אם קודם שחיטה או לאחד שחיטה מביאין בני מעים ונוקבין אותן ומגיעין ומסמיכין לנקב הראשון אם דומה זה לזה אמרינן (דקודם) [דאחר] שחיטה ניקבו וכשירה ואם אין דומין וודאי קודם שחיטה ניקבו וטריפה. וכן מקיפין בריאה, אם יש בה נקב וספיקה אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה מקיפין כמו שאמרנו בבני מעים. והני מילי דמקיפין מדקה לדקה מגסה לגסה, מגסה לדקה ומדקה לגסה לא. מקיפין בקנה, שאם נפסק רובו ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה, מביאין קנה וחותכין אותו אם דומה לזה ודאי לאחר שחיטה נפסק ואם לאו אמר[ינן] קודם שחיטה נפסק וטריפה. ומקיפין מחולייא לחולייא אם נפסק, ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. אי זהו בר חוליא, זהו הבשר שבין חוליא לחוליא, שמחבר טבעת למטה. ואי זהו חוליא עצמה זהו זיר של קנה שנראה בטבעת דהיינו הטבעת עצמה. חלחולת טבחיאה שניקב במקום שהיריכים סומכין אותה ואפי[לו] ניטל מקום הדבק כולו כשירה, ובלבד שישתייר מן הדבוק כדי תפישה, דהיינו שתי אצבעות.
<h2>דף נ:</h2>
כרם החיצון אם נפרד כסלע בעוגל טריפה לפי שאם תמתח תעמוד על טפח, וכבר אמרנו שאם נקרע בה טפח הוי טריפה.
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד שלא ניקב כל עובי העור טריפה, שניקב הכרס.
<h2>דף נא:</h2>
אם נפלה מן הגג ויש לחוש משום ריסוק איברים משהינן לה מעת לעת, דהיינו עשרים וארבעה שעות וכשירה. אבל עמדה והיליכה אינה צריכה בדיקה ולא צריך להמתין מעת לעת.
<h2>דף נב.</h2>
נשתברו רוב צלעותיה של בהמה, שש מכן ושש מכן, או אחת עשרה מכן ואחת מכן טריפה, והוא שנשתברו מחציין (של כל פי) [של כלפי] השידרה. נעקרה הצלע וחצי חולייא עמד טריפה. והגולגולת שנחבסה ברובה טריפה.
<h2>דף נו:</h2>
אלו טריפות בעוף. שאלתי מר[בינו שלמה] על כנף העוף שנשבר. ואמר לי בשבירת הכנף לא מאיטרפא, אלא חותכיהו הכנף מן הפרק והשליכהו [שהוא אסור משום אבר מן החי ושאר הכנף עם כל העוף מותר באכילה] אבל אם נשבר למעלה בצד הגוף חיישינן לריאה [שמא ניקבה] וצריכה בדיקה. וכיצד בודקין, מפורש למעלה.
<h2>דף נז.</h2>
עוד היה מעשה בעוף אחד שהיה לו מכה עמוקה תחת הכנף כנגד הריאה ושמו את הנוצה שהיא קלה על [ה]מכה ונפחו דרך הגרגרת בקש דק ובקנה דקה ולא יצא הרוח, ורצו להכשירו, וכשהביאוה לפני רבינו שמואל כהן צדק בדק בעניין זה שמילא מקום המכה מים ונפח בקש דרך הגרגרת והתחילו המים מבצבצין והטריפוהו.
שמוטת ירך בעוף טריפה. שמוטת ירך, פי[רש], בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכל ניבי. שמוטת גף בעוף, פרק העליון המחובר בגבה, צריך לבדוק בריאה, דחיישינן שמא ניקבה (בריאה) [הריאה], לפי שהריאה נחבת בין צלעות, ובדקה בנפיחה, פי[רש], מכניס קנה בגרגרת ונופח בריאה, ואם יצא הרוח טריפה ואם לאו כשירה.
<h2>דף נז:</h2>
דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף [הגס] צריך להשהות שנים עשר חודש.
<h2>דף נח:</h2>
אם נמצאו בבהמה שלשה רגלים אחרונים או לא נמצאת אלא אחת טריפה, משום טעמא דאמרינן כל יתר כנטול דמי, וכל דנטול וייתור. אבל ידים של בהמה אם נמצאו שלשה או אחת כשירה. תרי סייני [דיבי] דנפקו כי לא שפכי אהדדי טריפה ואי שפכי אהדדי כשירה. שני בני מעים שיוצאים ממקום אחד ואין נמשכין אלא (בעצבע) [עד כאצבע] והדר מתערבין לאחד דברי הכל כשירה, ואי לא הדרי באורך אצבע פלוגתא דחכמים, דחד אמר טריפה הואיל ולא (הדדי) [הדרי] ערבי כאורך אצבע וחד אמ[ר] הואי[ל] וכלין מלמט[ה] בסוף בני מעים כשירה. אחוזת הדם והמעושנת ושאכלה הרדופני ושאכלה סם המות של בהמה ושתת מים הרעים כשירה. אבל אכלה סם המות של אדם או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות ואין אוכלין אותה.
אם ניקבה המרה טריפה. אם נמצאו בבהמה שתי מרות כשירה, דאמרינן כל יתר כנטול דמי, ואלו ניטלה המרה לא הוי טריפה הכי נמי אם נמצאו שתי מרות הויא כשיר[ה].
<h2>דף עו.</h2>
ג' פרקים ברגל העוף. פרק התחתון הוא הארכובה שעליו כעין קשקשים, אם נחתך בחציו או ברובו כשר העוף, אלא שפרק השבירה עצמו אסור משום אבר מן החי. אבל אם נחתך או נשבר בראש הפרק מקום שנדבקין, שני פרקים כאחת, פרק תחתון לאמצעי טריפה. לפי שבאותו מקום הדבק נצמתין הגידין, [ופרק השני שם צומת הגידין] ומחציו ולמט[ה] אם נשב[ר] העצם א[ף] ע[ל] פ[י] שאינו יוצא לחוץ צריך לבדוק צומת הגידין, אם הם כולן שיתסר גידין ובשר ועור חופין את רוב מקום השכר כשר ואם חסר מן הגידים אפי[לו] אחד א[ף] ע[ל] פ[י] שהבשר והעור חופין אותו טריפה. אבל מחציו ולמעלה אין שם [תורת] צומ[ת] הגידי[ם]. [ולכך] אם נשבר העצם ובשר [ועור] חופין את רובו [האבר והעוף] כשר, [ואם אין עור ובשר חופין את רובו] (ו)האבר כולו אסור, [והעוף מותר] לפי שכך דינו (ב)[כ]רגל הבהמה. וכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כולם מנו חכמים בעוף, חוץ ממה שאמרו חכמים במסכת חולין [לעיל נ"ו ע"א]. ופרק שלישי הוא הרחב הדבוק לגוף. אם נשבר [אותו] העצם (אותו) ואין עור ובשר חופין אותו השבר אסור גם האבר גם העוף. ואם עור ובשר חופין [את] רובו מותר העוף וכל הירך אסורה. וכיצד בודקין אם עור ובשר חופין את רובו לא שיפתח וירחיב [את] המכה אלא ימתח(ה) [את] האבר לאחר שחיטה כמות שהיה ויקריב (האיברים) [השברים זה לזה] כמו שהיו שלימין ויעיין בבשר ובעור אם חופה רובו או מיעוטו. [הן] ראשית תבואתך טובה, ששאלת על תרנגולת השחוטה ונמצא שכבר היתה הירך שבורה במקום צומת הגידים וכבר העלתה ארוכה ונתרפאת היטיב שנדבקו השברים זה על גב זה [ונתרפאו] והיו יפה יפה וגם העור עלה וכסה מקום השבר. ועכשיו אם נחוש לצומת הגידים פן ניתקו בזמן שנשברה הירך, וצריך לבודקם אם הם כולם [קיימים] או לאו, או נאמר בחזקת קיימיין הם הואיל שעלתה ארוכה ולא נבדקה. וגם עיינתה בתוכה שהיו בה [אשכול] בצים דקות כעדשה וכחרדל ואמרתה אלו היתה טריפה לא ה[י]תה יולדת ומשבחת, לפי שאשכול ושלל של בצים זה נתחוללו לאחר שנתרפאת שהרי דקין הן. אין לחוש כלל שמא ניתקו הגידים דאחזוקי איסורה לא מחזקינן. דאלו הוה איתא לקמן כד איתבר כרעיה מעילוי צומת הגידי[ם], וקא נפיק גרמא ועור ובשר חופין את [רוב] עובין ורוב הקיפו הוה אמרינן מדהא ריעותא חזינן ביה א[ף] ע[ל] ג[ב] דלא (מיתרפא) [מטרפא] בהא, נעיין נמי בצומ[ת] הגידין דלא אינתקו. והכי נמי א[ף] ע[ל] ג[ב] דלא נפיק גרמא לבר כלל אלא מתמשמשא בידה [ד]תביר מלגיו למשכא, אמרינן הואיל ואית ריעות[א] בהאי עצם [אף] ע[ל] ג[ב] דלא מיטרפא ביה דלא נפיק לבר אפי[לו] הכי אמרינן ניבדוק דילמא אינתקו צומת הגידים, דהא ריעותא קמן בעצם ניחזי נמי לצומת הגידין. אבל הכא כי אתי קמן (דסבר) [דכבר] איתברא ואיתבריאת שפיר איכא למימר מדלא חזינן השתא ריעותא לקמן בעצם, לא איצטריך לה לפשפושי בעצם למבדק בצומת הגידים דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד לדעתי אפי[לו] נשבר העצם לפנים תוך הבשר, ואינו יוצא כלל לחוץ אין צריך לבדוק אחר צומת הגידים שהרי [דרך] העצם נוח הוא להשבר, לפי שהוא [דבר] קשה, אבל הגיד והעור שהוא דבר רך (אבל) [אם] לא בחוזק ובדוחק ובמתיחה אינו מינתיק. ועכשיו שאנו רואין שהעור לא נפסק שהוא עלול כ[ל] ש[כן] הגידים [ודאי] לא נפסקו שאין נוחים [יותר] להינתק. אבל הרב רבינו מנחם [הלוי] מצריך לבדוק כשנשבר העצם ממש מבפני[ם] א[ף] ע[ל] פ[י] שאין יוצא לחוץ כלל. אבל בתרנגולת [זו] כגון שלך אינו צריך לבדוק הואיל שנדבקו שבריה ואחד באחד יודבקו שהרי העלתה ארוכה (ומיד אידבוק) [דאידבוק גרמי להדדי. ומדאידבוק] ברי לן דלא הוה תבריה בלא עור ובשר חופין את רובו. וכי תימא וודאי עצם הוה חפוי [את] רובו, אבל מאן לימר לן דלא אינתיק חד מן הגידים, הא נמי ליכא (למיחה) [למיחש] דהא חזינן דלא נתנוונה ואזלה, דהא אשכחנוה דהעלתה ארוכה. ועוד הא[י] (שילחא) [שיחלא] דידה מוכח דאי הוה טריפה בההיא שבירה לא הוות טעינה ביעי כחרדלא וכטלופחין וכי תימא הני ביעי הוו בא מקמי הכי ואינהו נמי אסירי כדאמר אמימר [לעיל נ"ז ע"ב] הני ביעי וכולי', על כרחך מדקתני כוליה האי ודאי בתר הכי טענה להו. ועוד הא מעשים בכל יום שנמצאו תרנגולות לאחר בשולן וקודם בישול, וקודם בישולן מודבקין שברי עצמותיה וליכא למיחש לשבר פסול. וכן שמעו בימי רבותינו ז"ל אשר הי[ו] לפנינו.
נחתך הבשר במקום צומת הגידים אם כולן שלימים ולא ניתק אחד מהם כשירה ואם נפסק אחד מהם טריפה. בעופא שיתסר גידי הוו ואי פסיק חד מינייהו טריפה. אמ[ר] מר בר אשי הוי קאימנא קמיה דאביי ואתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידים ואשכח ביה חמיס[ר] והוה חד דשני מחברי[ה] ופצייה ואשכחיה תרי. ובבהמ[ה] תלתא גידי הוו, תרי קטיני וחד אלימא, אי איפסיק אלימא הא איכא רוב מניין ואי איפסיקו תרי קטיני הא אכתי איכא רוב (מניין) [בניין] וכשירה, ואם נפסקו כולן ונשתייר מכל אחד ואחד (בעובי) [כעובי] שליש כשירה. נשבר העצם בארכובה העליונה ויוצא לחוץ דהיינו הארכובה שעליה השופי מונח, אם רוב בשר קיים בהמה מותרת והאבר אסור ואם אין רוב הבשר קיים זה וזה אסור. נשבר למטה מן הארכובה, דהיינו בארכוב[ה] הנמכרת עם הראש אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. במקום בשר פוליפא דהיינו שופי ליכא צומת הגידים.
<h2>דף קט.</h2>
והלב בין שצלאו בין שבישלו, בין תלוש בין מחובר, ובלבד שלא יהא הנקב שמעל הלב פתוח אלא סתום וסגור. וזורקו והשאר מותר. משום דלב מישע שיע ולא פליט [ולא בלע] ממנו, כשאינו פתוח הלב כלל. כדאמר[ינן] הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו, קורעו לאחר בישולו ומותר. אבל הוה הלב פתוח מלמעלה במקום קנה הלב במקום תלישתו ובישלו עם הדם שבתוכו אסור. לפי שהדם יוצא דרך הנקב ואוסר כל המאכל אם אין ששים כנגד הלב עצמו לשער בו.
ושוב מעשה היה שאירע שנמצאו בתרנגול[ת] אחת (שנמלאת) [שנתמלאה] בבצים והלב היה סרוך ודבוק בה ונתבשל באחרות, והתירו גם התרנגולת עצמה, לפי שהלב מישע שיע ואינו פולט הדם שבתוכו ולא אסרו, לבד [אותו האבר] שהלב נסרך בו, והשליכוהו ולא יותר. ושוב צלו תרנגולת על האש ולא בקדירה ומצאו בה הלב לאחר צלייה והתירוה.
<h2>דף קיא.</h2>
זהו אשר פירש לי ר'. כבד דבוק בחתיכה שלא במקום שדרכו לידבק, ונתבשל בחתיכות הרבה, ואין באותה חתיכה הדבק בה ששים כנגד הכבד לבטל את עצמו אותה חתיכה עצמה נעשית נבילה מחמת הכבד הדבוק בה ואוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה. אפילו אם אלף [לא] בטל אותה חתיכה של בשר מפני שהם מינה. ומין במינו אפי[לו] באלף לא בטיל. ואותה חתיכה מ[י]ן בשר הוא כמו שאר חתיכות. וא[ף] ע[ל] פ[י] שהאיסור מחמת דם בא לאותה חתיכה אפי[לו] הכי אסורות, שהרי היא עצמה נעשית נבילה והדר הוויא מין במינו. ואם אינו דבוק וחתיכות הרבה עמו לא אסר אלא כפי טעמו, מפני שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שהוא עשוי לפלו[ט] ואינו חוזר ובולע[ת] ואף לדברי [האומר] שליקה אסורה ואוסרת זה מפני שבשעת שליקה חוזרת ובולעת ונותן טעם, אם הוא פחות מששים. אבל אם מתחילת בישולו עד שליקתו יש ששים לבטל טעמו אין לחוש לא לפליטתו ולא לבליעתו, והוא עצמו מותר. הילכך נמצא מבושל או שלוק עם חתיכות בשאינו דבוק ויש שיעור בששים הכל מותר. ותמיה אני הואיל והכבד עצמו היתר, היה לנו לשער במה דנפיק מינה, דכי אמרינן בדידה משערינן, שהחתיכה כולה של אסורה. וראיתי מעשה שבא לפני הרב בכבד שאינו דבוק ואסר. וא[ף] ע[ל] ג[ב] שהיה עמו ששים כמותו לא בטיל דחשיב כבד מין במינו, ותמהתי על זאת. וששאלתם מהו לבשל הכבד לבדה בקדירה חדשה. בהלכות דרב יהודאי גאון זצ"ל מצינו בין לבדו בין בהדי בישרא אסור. הגאון מופל(ה)[א] ומובהק בדורו הוא. א[ף] ע[ל] פ[י] שיש לנו לישא וליתן בדבר אין לנו כח לבטל דבריו ולהתיר מה שאסר. וראיתי מעשה באישפירא שבשלו ג' תרנגולים בקדירה אחת ומצאו באחת מהם כבד סרוך בה ואסרו כולם מפני טעם זה, כיון שנסרך הכבד הזה לתרנגולת ודבוק הוא נמצא התרנגולת כחתיכה של נבילה ומשערינן ששים [כנגד אותה התרנגולת, ולא היה בין תבשיל ובין תרנגולת ששים] ואסרו כולם.
וזה השיב רבינו יצחק זצ"ל, ששאלת על עשר (תרנונלות) [תרנגולין] שנתבשלו כאחת ביורה והוציאום ובישלו אחרים באות[ה] קופה עצמה ועוד בישלו אחרי[ם], כך עשו עד ששים ויותר מששים, אילו אחר אילו ולבסוף נמצא כבד דבוק באחד מהם ואין ידוע אי בראשונות אי באחרונות כי נתערבו כולן אסורין. כדאמ[ר]ינן בחולין [לעיל ק"ח ע"א] טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות בזמן שאין שם ששים חתיכות, אף כאן כי נמצא כבד (כאחת) [באחת] מהן היא עצמה נעשית נבילה [ואוסרת כל העופות הראשונים והקיפה ונעשית הכל נבילה, לפיכך בין הראשונים בין האחרונים כולן אסורין, ואין הקיפה מצרפתן שיהא האיסור בטל בששים לפי שהקיפה עצמה נעשית נבילה] כשנתבשלה בה [הראשונים]. ועל הכבד, כך הוא דינו. אם הוא מחובר בעוף ונתבשל העוף עצמו נעשית נבילה ואוסר כל החתיכות [כולן], אם אין שם ששים כנגד העוף, לפי שהעוף עצמו יש לשער בששים ולא הכבד, מאחר שהוא דבוק בעוף. ואם צלאו אפי[לו] במחובר לעוף מותר כל החיצון וקולף הכבד מבפנים כנגד הכל שסביב לו יפה יפה על כל סביביו וזורקו והשאר כשר. דקיימא לן כבדא מידב דאיב כדאמר[ינן] בכבדא עילוי בישרא דיעבד אין לכתחל[ה] לא. ראיתי חכמים שמחמירין בדבר. ואם מלאהו בבצים מבפנים עם בשר ושומן כמו שעושין בימים טובים אפי[לו] תלוש כבר מגוף העוף ודאי אסור, וגוף העוף נעשה נבילה.
<h2>דף קיג.</h2>
ובשר אסור למלוח בכלי שאינו מנוקב. מעשה אירע בבית ר' שהדיחו הבשר ומלחוה על הקרש ולוח כדי לזוב הדם. ולאחר ששה(א)[ה] הבשר שם במליחתה כשיעור צלייתה לקחו הבשר בכלי שאינו מנוקב ונתמצו וזבו שם מימי מליחתה, וכסבורין התלמידים לומר זיבות הדם הוא זה, ולאסור את הבשר, דמלוח הרי [הוא] כרותח. ואמר ר' הואיל ושהה בתחילה על העצים כשיעור מותר. שהרי אלו היה רוצה לבשלה בקדירה לאחר אותו שיעור המליחה שרי, אלמא לא הוי דם, הכי נמי לא שנא. וציר נמי שנתמצה שמנונית הבשר הוא הזב מכח המלח ולא הוי דם. באותו שעה שאלתי את פיו שאם לא שהו בכלי נקוב תחלה כדי צלייתו ושמו הבשר בכלי שאינו נקוב מאי כל החתיכה [אסור] או כנגד הנוגע במה שזב. והשיב לי שרואין את הניתן בתוך הציר כאלו בדם עצמו נתון וחותכין כל סביביו והשאר מותר. אם ממלחו הרבה, שיעור שהיה נאכל מחמת מלחו. ושמו הבשר בכלי שאינו מנוקב ולא שהה מקודם כדי שיעור צלייה. אמר מלוח הרי הוא כרותח ואסור הכל.
